איך מערכת הבריאות צריכה להתמודד עם טראומה מינית במלחמה

פשעי המלחמה שביצעו מחבלים בתושבי הדרום הותירו את כולנו בתדהמה. מעבר למספר הבלתי נתפס של נרצחים וחטופים, יש גם פצועים רבים, המאושפזים בבתי החולים ברחבי הארץ. העדויות שהחלו להיערם הצביעו על אכזריות חסרת גבולות שכללה גם פגיעה מינית ברוטלית בנשים, לעתים לעיני בני משפחתן. לאיגוד מרכזי הסיוע הגיעו כמה פניות מאנשי טיפול שביקשו לקבל כלים לסיוע למטופלותיהם שעברו פגיעה מינית במתקפה של חמאס, או שנאלצו לחזות בפגיעה כזאת, ושרדו.

​

אונס היא פרקטיקה ידועה לרמיסת אוכלוסייה אזרחית בעת מלחמה, עוד כלי בארסנל הלוחמה הפסיכולוגית. עדויות של נשים פולניות מספרות על מאות אלפים מהן שנאנסו על ידי חיילי הצבא האדום במלחמת העולם השנייה, וכיוון שמדובר היה במדינה קתולית האוסרת הפלות, התינוקות ננטשו ביערות. מטרות האונס בהקשר של לחימה היא שליטה, השפלה, ביזוי והשתקה, או כפי שהתבטא אחד המחבלים מעזה אשר נתפס ונחקר – "ללכלך" את הנשים.

​

עד לא מזמן התפישה החברתית הרווחת בעולם היתה שלא ניתן למנוע תקיפות מיניות בזמן מלחמה. רק ב-1992, לאחר שנודע על האונס ההמוני של נשים בבוסניה והרצגובינה, קבעה מועצת הביטחון של האו"ם שמדובר בפשע בין־לאומי הדורש התייחסות. מאז התקבלו החלטות רבות הקובעות כי הפעלת אלימות מינית בעת מלחמה היא פשע נגד האנושות, ועל האו"ם הוטלה אחריות לפעול ולמנוע התרחשויות אלו, שיש להן השפעה רוחבית על בריאות הציבור. בפועל, יכולת המניעה וההרתעה של האו"ם היא חלשה עד לא קיימת, אז והיום.

​

פגיעה מינית חודרת עמוק אל תוך הנפש; חומרתה לא נראית כלפי חוץ כמו פצעים גופניים, אבל היא מייצרת נזק תפקודי הולך וגדל אם היא לא מטופלת. אחד החסמים לקבלת טיפול הוא תחושת הבושה והרצון להסתיר את החוויה הטראומטית, ודאי כשעיני כל העם מתבוננות, מתעדות ומרחמות. התפקיד של מעגלי התמיכה האישיים והרפואיים הוא לייצר מרחב בטוח עבור האשה, להדגיש בפניה שאין זו אשמתה ולאפשר לה טיפול מהר ככל האפשר. היעדר התערבות כזו מעמיד את האשה בסיכון לשלל הפרעות נפשיות וגופניות.

​

מחקרים מראים כי 60% מקורבנות התקיפה המינית שלא טופלו בסמוך לפגיעה מפתחות תסמונת פוסט-טראומטית, דיכאון, חרדה וכן קושי בתפקוד בחיי היום־יום. בנוסף לכך, עלולה להתפתח תחלואה גופנית בטווח הקצר והארוך, כגון התמודדות עם הריון ומחלות מין, כאבי אגן כרוניים, הפרעות במערכת העיכול, כאבי ראש, מחלות לב ועוד. כל זאת בשיעור של פי ארבעה עד חמישה מהאוכלוסייה הכללית.

​

בימים כתיקונם קיימים מרכזים אקוטיים בבתי חולים הפזורים לאורכה ורוחבה של הארץ ומנגישים טיפול מקיף בשורדות טראומה מינית. מרכזים אלה נותנים שירות עד שבעה ימים מהפגיעה ופועלים במתכונת של מיון חירום במשך 24 שעות ביממה. הטיפול כולל תמיכה רגשית של צוותים שעברו הכשרה ייחודית לכך, בדיקה רפואית וטיפול בפצעים, מתן טיפול תרופתי למניעת הריון ומניעת הדבקה במחלות המועברות במגע מיני, וכן בדיקה משפטית ואיסוף ראיות שיוכלו לשמש את הנפגעת גם לאחר שנים.

​

לצערנו, רוב הטיפולים בחדרים האקוטיים לא יעילים כשמדובר במתקפת טרור קשה, גם בשל העיכוב עד הגעת הנפגעת לטיפול. מניעת הדבקה באיידס, לדוגמה, מתאפשרת רק עד שלושה ימים מהפגיעה ומניעת הריון רק עד חמישה ימים מהפגיעה. מיידיות היא קריטית לאפקטיביות של טיפול מונע.

​

צו השעה: רפואה מותאמת טראומה

ייתכן שמסתובבות בינינו פצועות או ניצולות שעברו פגיעה מינית קשה ומהססות לחשוף את המידע הזה. הצוותים הרפואיים במחלקות השונות לרוב עוברים הכשרה בזיהוי נשים נפגעות אלימות במשפחה במהלך טיפול רפואי, אך ככל הנוגע לזיהוי נפגעות תקיפה מינית והתאמת טיפול מותאם טראומה עבורן, הדרך עוד ארוכה. אם יש התלבטות, איגוד רופאי המשפחה הקנדי מציע לצוותים רפואיים נוסח של שאלה פתוחה המאפשרת לנפגעת לענות באופן עקיף: "הגיע אלינו דיווח שהרבה פצועות חוו אלימות מינית, פגיעה או תקיפה, האם זה קרה גם לך?". התשאול הזה קריטי, כי טיפול מוקדם ימנע סיבוכים עתידיים.

​

אם עניין התקיפה עולה על הפרק לאחר יותר משבוע, חשוב לבצע בדיקת הריון שבועיים לאחר האירוע, ואם הבדיקה חיובית יש להגיע מיד לרופא או רופאת נשים. חשוב לזכור כי הפסקת הריון בשלבים מוקדמים היא פשוטה יותר, פיזית ורגשית, מאשר בשלבים מאוחרים יותר. חשוב לבדוק אם חלילה הנפגעת נדבקה במחלות מין, ולכן יש לבצע בדיקות דם ושתן.

​

הטיפול בהרבה ממחלות המין הוא מתן אנטיביוטיקה, וזה יעיל ביותר, במיוחד אם מתחילים מוקדם. מבחינת טיפול רגשי, ישנם היום כלים מגוונים לטיפול בטראומה מינית, בהם EMDR, טיפול סומאטי, CPT ועוד, המאפשרים תפירת "חליפה טיפולית" ממוקדת אינדיבידואל עד להחלמה. עם זאת, המשבר במערכת בריאות הנפש החל עוד לפני השבת השחורה של 7 באוקטובר, ויש רק לקוות שמשאבים אלו זמינים למי שצריכה אותן.

​

הטיפול הרפואי הראשוני בכלים הקיימים כיום לא מספק. על משרד הבריאות ליזום הכשרות בזק לצוותים הרפואיים כדי ליישר קו בכל המחלקות ולוודא שיש להן כלים מותאמי טראומה. כלים אלו יאפשרו מתן טיפול מיטיב, שלא יגרום נזק בשל נקודות עיוורון לטריגרים השונים אשר עלולים להציף את הנשים שנפגעו. עלינו ללמוד מארגון הבריאות העולמי, שהעביר הכשרות כאלו לצוותים הרפואיים באוקראינה בשנה שעברה. ההכשרה התמקדה בזיהוי הנפגעות, מתן טיפול רפואי ורגשי וידע בנוגע למשאבי תמיכה וזכויות בקהילה.

​

באוקראינה 90% מהנשים שעברו פגיעה לא דיווחו עליה, אך אם הן נזקקו לטיפול רפואי בעקבות הפגיעה הן כן הגיעו לבדיקות. אם גם בישראל המצב דומה, הצוותים הרפואיים הם אלה העומדים בחזית לזיהוי הנשים שנפגעו והושטת סיוע. צו השעה הוא הנחלה של עקרונות הרפואה המותאמת טראומה, כדי שיצליחו במאמצי הטיפול והשיקום בנשים שנפגעו עכשיו ובכלל.

​

הלב של כולנו דואב בימים האלה. יש רבים ורבות שאנחנו לא יכולים לעזור להם עוד, אבל חשוב להתמקד באלו שנותרו, לסייע ולתמוך כדי שיוכלו לשקם את עצמם ולהיבנות מתוך ההריסות. פגיעה מינית בעת מלחמה היא לא בלתי הפיכה – רבות משתקמות וחיות חיים מלאים, אך זה לא קורה מעצמו. חובתנו המוסרית היא להושיט יד ולהתחיל איתן את המסע, ברמה הרפואית המקצועית הגבוהה ביותר שניתן.